המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות, בכל הקשור לעניין הקשר הסיבתי, בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, ונידון לשנת מאסר בפועל, לשנת מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, ולפסילת רישיון נהיגה למשך 15 שנה.
הערעור מכוון כלפי החלטת בימ"ש קמא שלא להעמיד לעיון ב"כ המערער מסמכים רפואיים הנוגעים למצבו הרפואי של המנוח עובר לתאונה, להכרעת ביהמ"ש בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח ולעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער.
באשר להחלטת ביהמ"ש קמא (במותב שלא דן בתיק עצמו) שלא להתיר לב"כ המערער לעיין במסמכים הרפואיים הנוגעים למצבו הרפואי של המנוח עובר לתאונה, טוען ב"כ המערער כי אין מחלוקת כי המנוח היה חולה לב שטופל בקומדין ואספירין ועל פי חוות דעתו של ד"ר רימון שהוגשה מטעם ההגנה ייתכן והטיפול בקומדין גרם לדימומים אצל המנוח אשר הביאו למותו.
ב"כ המשיבה טענה בפני בימ"ש קמא, וטענותיה נמצאו כלשונן על ידי ביהמ"ש קמא, כי אין בסיס לבקשה לאור חוות הדעת הנחרצות של הרופאים שטיפלו במנוח מאז הגיעו לבית החולים לאחר התאונה ועד פטירתו, לפיה הוא נפטר כתוצאה מהחבלות שנגרמו לו, גם בהתחשב בהיותו מטופל בקומדין שכן הרופאים המומחים קבעו כי מדובר בחבלת ראש אנושה ו"הרימו ידיים" מכל טיפול במנוח נוכח מצבו זה. משכך, טוענת ב"כ המשיבה לא נפגעה הגנתו של המערער כתוצאה מכך שלא הועמדו לרשותו ולרשות המומחה מטעמו המסמכים הרפואיים שהתבקשו מבית משפט קמא.
באשר לקביעת בימ"ש קמא בדבר קיומו של קשר סיבתי בין החבלה שנחבל המנוח בתאונת הדרכים, עליה נטל המערער אחריות, לבין מותו של המנוח, טוען ב"כ המערער שקיים לפחות ספק בדבר קיומו של קשר כזה מאחר והמנוח היה מטופל בקומדין שגורם לדימומים וייתכן שהדימומים הם שהביאו למותו, במיוחד כאשר לא מתאפשר לו להביא ראיות באשר למצבו הרפואי הקודם של המנוח.
ב"כ המשיבה טוענת כי בימ"ש קמא צדק בקובעו קיומו של קשר סיבתי בין התאונה שבה נחבל המנוח בראשו לבין מותו לאור האמור במסמכים הרפואיים שהיו בפני בימ"ש קמא, בעדותו של ד"ר לוי שהעיד בפני בימ"ש קמא, וגם באמור בדבריו של ד"ר רימון שהעיד מטעם המערער לא היה כדי לחלוק באופן משמעותי על דברים אלה.
ב"כ המערער טוען לחלופין כי יש להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער עד כדי מתן אפשרות לרצותו בעבודות שירות לאור האמור בתסקיר המבחן שהיה בפני בימ"ש קמא וצורף להודעת הערעור, לאור מצבו הנפשי של המערער בעקבות התאונה שבגללה הפסיק לעבוד ונאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת, דבר שפגע באופן משמעותי בפרנסתו, ובמיוחד לאור מצבה הנפשי של אישתו כפי שמתואר בתסקיר שירות המבחן ובמכתב של המרפאה לבריאות הנפש שהיה בפני בימ"ש קמא וצורף להודעת הערעור.
ב"כ המשיבה מתנגדת להקלה בעונש המאסר שהוטל על המערער ומצביעה על חומרת רשלנותו שכן מדובר בפגיעה בהולך רגל שחצה במעבר חציה וטוענת כי אין בעונש המאסר שהוטל על המערער כדי לחרוג ממדיניות הענישה הראויה כשמדובר בגרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים לאור הפסיקה שצוטטה בגזר הדין של בימ"ש קמא.
עיון בראיות שנשמעו בפני בימ"ש קמא בכל הקשור לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה במהלכה נפגע המנוח אנושות בראשו לבין מותו של המנוח, מעלה כי גם אם היו בפני בימ"ש קמא ראיות באשר למצב רפואי קודם של המנוח לא היה בכך כדי לסייע בהגנתו של המערער שכן הראיות מטעם התביעה הצדיקו את הקביעה הנחרצת של ביהמ"ש קמא לפיה החבלה האנושה שנחבל המנוח בתאונה לה גרם המערער היא שהביאה למותו, גם בהתחשב במצב רפואי קודם אשר גרם לו ליטול קומדין ואספירין שגורמים לדימומים שכן כבר כאשר הובא המנוח לבית החולים עמדו הרופאים שטיפלו בו, ד"ר לוי וד"ר סימון על מצבו הרפואי האנוש כתוצאה מהתאונה ולא ריכזו את הטיפול באותה חבלת ראש.
גם מחוות דעתו של ד"ר רימון שהיתה בפני בימ"ש קמא לא מוסר הספק בדבר קיומו של קשר סיבתי כזה, ומשכך קבע בימ"ש קמא, בצדק, במיוחד בהתחשב בהוראות סעיף 309(5) לחוק העונשין, כי היה קשר סיבתי ישיר בין פציעתו האנושה של המנוח בתאונה לבין מותו.
לאור כל האמור לעיל, דין בקשת המערער לקבל מסמכים רפואיים הקשורים במצבו הרפואי של המנוח עובר לתאונה והערעור ככל שהוא מכוון כלפי הכרעת הדין באשר לקיומו של קשר סיבתי בין פציעתו של המנוח לבין מותו, דינם להידחות.
שונה המצב בכל הקשור לעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער לתקופה של שנה.
איננו מתעלמים כלל ועיקר מחומרת נהיגתו הרשלנית של המערער אשר פגע במנוח כאשר חצה במעבר חציה בעוד המערער נוהג במהירות מעבר למהירות הסבירה באותו מקום.
עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה שעברו התעבורתי של המערער איננו עבר חמור שכן מדובר בעבירות של ברירת קנס והוא לא היה מעורב בתאונת דרכים בעבר.
בימ"ש קמא הביא, ובצדק, בסעיף 5 לגזר-הדין את מדיניות בתי המשפט, במיוחד בזמן האחרון, בכל הקשור לתאונות דרכים קטלניות כפי שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בע"פ 6755/09
אלמוגי נ' מדינת ישראל, שאף בימ"ש זה (במותב זה ובמותבים אחרים) אימצו אותה כאשר מדובר בערעורים על חומרת עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח שהוטל על מערערים שגרמו למוות בתאונת דרכים.
עם זאת, יש להתאים את הענישה לנסיבות המקרה ולנסיבותיו של המערער במקרה זה, כפי שנהג בימ"ש זה (במותבים אחרים), במספר ערעורים שהוגשו על חומרת עונשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח כאשר ביהמ"ש לא נעתר לבקשת אותם מערערים ומערערות לאפשר ריצוי המאסרים בעבודות שירות אף הפחית מתקופת המאסרים לתקופות קצרות מאלה שהוטלו על ידי בתי משפט קמא, גם אם המערערים ירצו אותם מאחורי סורג ובריח.
בימ"ש קמא לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער ובמיוחד מהטראומה שנגרמה לו לאחר התאונה, שלצערנו היא מנת חלקם של נהגים רבים אשר מורשעים בעבירות גרם מוות ברשלנות בתאונות דרכים, וכן מנסיבותיה האישיות - הנפשיות של אשת המערער, כפי שבאו לביטוי בתסקיר שירות המבחן שהיה בפניו ואשר צורף להודעת הערעור ובמכתב של המרפאה לבריאות הנפש, אך קבע כי הנסיבות הבריאותיות לא מנעו מהמערער להמשיך בעבודתו במשך עשרות שנים ואישתו יכולה להיעזר בילדיו במהלך ריצוי עונש המאסר.
אמת נכון, המערער תפקד למרות נסיבותיה הנפשיות של אישתו במשך השנים ולפחות אחד מבניו המתגורר בקרבת מקום מגורי המערער ואישתו יכול לסייע לאישתו בכל הקשור להסעתה לטיפולים רפואיים, אך מהסיפא למכתב של המרפאה לבריאות הנפש עולה כי אישתו של המערער ממשיכה להגיע למרפאה להמשך טיפול ומעקב תמיד בליווי המערער וחשוב לדעת הפסיכיאטר המומחה ד"ר אברהמס שימשיך ללוות אותה.
חרף האמור לעיל, אין המקרה והמערער נושא הערעור שבפנינו דומים למקרה ולמערער שעניינם נידון בע"פ 1319/09
כהן נ' מדינת ישראל, שפסק הדין בו הוצג בפנינו על ידי ב"כ המערער, ושבו הפחית ביהמ"ש העליון משנת מאסר בפועל ל- 6 חודשי מאסר בעבודות שירות כאשר מדובר היה בנהג שהורשע בגרימת תאונת דרכים קטלנית על מעבר חציה שכן למזלו של המערער אין מצבה הנפשי של אישתו דומה למצבו הרפואי של בנו של אותו מערער ולמצבה של אישתו כפי שמתוארים בסעיף 3 לחוות דעתו של כב' השופט ד"ר גרוניס (כתוארו אז) שהיה בדעת הרוב באותו מקרה.